נדמה לי שהיה זה בשיעור תורה בכיתה ד' בה למדתי את הדיברה החמישית בעשרת הדיברות שאומרת: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".
אני זוכרת שהיו זמנים בהם הרהרתי בעשרת הדיברות וזו נשמעה לי יותר כמו ציווי מאשר מצווה.
אין ספק שדיברה זו סתרה לגמרי את הלוגיקה שלי שאומרת שכבוד אי אפשר לכפות! אי אפשר לדרוש! זו מחווה מהנותן למקבל. ממי שאמור לתת כבוד למי שאמור לקבל אותו.
מצד שני אני יודעת שאם זו מצווה שמצוינת בעשרת הדיברות אז כנראה יש כאן משהו עמוק יותר כי אני מאמינה ששום דבר לא כתוב כך סתם בתורה ובטח לא בעשרת הדיברות.
ובכן מסתבר שהתורה ציינה זאת בעשרת הדברות בגלל עוצמת הקושי של קיום המצווה הזו, בגלל שכה קשה לנו כילדים של הורינו לכבד אותם. אם אתם חושבים שרק לכם זה קשה ולכל האחרים זה קל הרי שאתם טועים, זו אחת המצוות המורכבות והקשות ביותר לביצוע ודרך אגב, לא כתוב לאהוב את הוריך אלא רק לכבד....
אם אפרט זאת לדוגמאות הרי שמדובר בחוסר היכולת שלנו כילדים לקבל את מה שההורים אומרים, פשוטו כמשמעו, ובביטול מבלי אפילו להקשיב אנחנו אומרים בלב או אפילו בקול רם: "טוב הוא זקן, הוא מהדור ההוא, לא מעודכן ולא מבין..." וזאת למה? אולי כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל.
האם זה נכון שאנחנו יודעים הכל? מסתבר שלא !
ובכל זאת, אם אתעקש על עשרת הדברות אז אשאל שוב, על שום מה ראויים ההורים לכבוד?
התשובה פשוטה, על שום המאמץ הרב שהם השקיעו בגידול שלנו. עבור לילות טרופי שינה בגלל חולי או כי לא חזרנו מוקדם הביתה, בגלל חינוך ודוגמה אישית ובגלל נתינה אינסופית שלהם כלפינו אז וגם היום.
בעסקים משפחתיים אני פוגשת לעתים שני דורות שעובדים יחד, שני דורות שעובדים באותו העסק אבל לא בהכרח מבינים אחד את השני. סביר להניח שהם לא מדברים את אותה השפה וערכיהם החברתיים שונים. מהצד זה נראה כמו שני קווים מקבילים, ואלה הרי אף פעם לא נפגשים.
אלא שלמען העסק ולמען ההרמוניה המשפחתית צריכים שני הצדדים לבוא האחד לקראת השני ולהכיר זה את עולמו של זה ובעיקר לתת מקום של כבוד.
נשמע פשוט אך זה ממש לא פשוט, ובכל זאת... איך עושים זאת?
על ידי תקשורת, מדברים ומשתפים בכל מה שקורה בעסק. נפגשים על בסיס שבועי או דו-שבועי ודנים בסוגיות שעולות. רק כך נמנעים ויכוחים ובעיקר נחסכת טינה ונכנס ביתר שלווה ערך הכבוד במשפחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה